צילום כתהליך ריגשי

צילום כתהליך ריגשי

פעם רציתי להיות פסיכולוגית, היום אני צלמת.

היום אני מבינה שיש מן המשותף בין שני המקצועות.

המשותף הוא בנגיעה ברגשות, חשיפת והצגת רגשות, ולעיתים אף יצירת תהליך שמקדם את המשתתף בו.

לפני כ 20 שנה כשבני הבכור נולד קיבלתי הזדמנות להפוך כמה אהבות למקצוע. במשך עשור צילמתי ילדים ומשפחות והכנתי מתנות מהצילומים.

לפני 10 שנים פתחתי סטודיו לצילום הריון, תינוקות ניובורן, צילומי משפחה וילדים, צילומי הריון בטבע.

האהבה והעיסוק שלי בצילום נובעים מהיכולת שלי לחבור למצולמיי ולסייע להם להוציא את עצמם באופן טבעי מול המצלמה.

כצלמת יש לי מספר מטרות :

1.יצירת חוויה ויצירת תהליך רגשי חיובי עבור המצולמים בכמה מובנים.

 2.הנצחת הרגש ברגע הצילום וחיבור מחדש לאותו רגש בעת הצפייה בתמונות.

לרוב זהו מעין תהליך טיפולי שתורם למצולם להסתכל על עצמו באור שונה וחיובי מהרגיל. למשל : ילד שלא אוהב להצטלם ולאחר הצילום צופה בצילום וחש רגשות חיוביים כלפי עצמו (אני חייכן/אני נראה טוב) , אשה בהריון שמביטה על התמונות ומבינה שהיא נראית טוב יותר ממה שהיא מרגישה. חוויה מתקנת מול המצלמה ביחס לחוויה קודמת.

כל צילום יוצר תהליך רגשי?

לא בכל צילום ולא כל צלם ייצר רגעים מיוחדים כאלה.

במקרים רבים אנחנו כהורים או כצלמים עומדים עם המצלמה מול הילד/ה או המשפחה ומצווים:

"… לחייך .. תסתכל/י לכאן… ועכשיו חיוך גדול" וקליק. זאת בזמן שהעומד מולנו, ילד או מבוגר, מסתכל ו"עושה פרצוף" למצלמה רק בשביל לרצות את הצלם , במצב שכזה לרוב לא יווצר תהליך רגשי.

אז איך כן?

התהליך הזה אינו מקרי ונדרש רצון וניסיון לייצר אותו ויש בו מספר שלבים:

1.הזדהות עם המצולם

עם הילד שמישהו מחליט עבורו להצטלם ולא בא לו ,

עם האשה בהריון או אחרי לידה שבאה להצטלם אבל חוששת שלא תיראה במיטבה,

עם בני המשפחה שבאים להצטלם ומצופים להפגין רגש של שמחה בזמן הצילום אך יכול להיות שבדיוק בדרך לצילומים רבו או כעסו.

תהליך ההזדהות אורך פרק זמן קצר מאד ומאפשר לי להבין מאין המצולם בא ומשם לקחת אותו למקום אחר.