הריון וצילומי ניו בורן לאחר טיפולי פוריות – הסיפור המלא מאחורי הצילומים

** בפוסט הזה יש לי יש לי בקשה מיוחדת למי שצופה בתמונות ולא חוותה טיפולי פוריות, נסי בבקשה להסתכל על התמונות ללא שיפוט אלא כחוויה ורצון ללמוד, תודה.  מוזמנת לשלוח את הסיפור למכרה או חברה שעוברת כרגע טיפולים כחיבוק מעודד.

כצלמת ניובורן  אני פוגשת את המצולמים הקטנטנים בגילאי 7-14 יום ובמהלך הצילומים אני מקשיבה לסיפורי האימהות. אני יודעת שכל סשן הוא התגשמות של חלום (עבור המצולמת) בין אם המצולמת מודעת לזה או לא ובין אם מדובר בסשן צילומי ניו בורן, צילומי הריון או צילומי משפחה.

במקרה של אביטל הגשמת החלום היתה ברורה ומודעת  וכבר בשיחת הטלפון המקדימה שיתפה בסיפור ובחלום שלה.

אביטל ועופרי הורים ל3 ילדים שנולדו כתוצאה מתהליכי פוריות ממושכים: תאומים בני 4, ותינוקת בת חצי שנה.

כשהבנים היו בני שנה היא המשיכה בטיפולי פוריות ובאופן אינטואיטיבי החליטה לשמור המזרקים. כשנולדה בתה מיכאלה עלה בה הרעיון של סגירת מעגל שיבוא לידי ביטוי בצילום משותף של המזרקים ששימשו לטיפולים יחיד עם התינוקת.

תינוקת ניו בורן עטופה בעיטוף לבן

אביטל מספרת

"הרעיון של להצטלם עם המזרקים עלה  אחרי 4 סבבי טיפולים שנכשלו .

אחרי 4 סבבי טיפולים שעשיתי אחד אחרי השני וארכו כשנתיים הרופא ביקש שאעשה הפסקה.

הגוף כבר היה עייף לאחר כמות מכובדת של זריקות. הבטן נראתה כחולה ,מלאה בשטפי דם,לא ראיתי את הבטן ולא ידעתי איפה להזריק. 

שאלתי את עצמי  אם זה שווה או לא. היו לי תאומים אך רציתי עוד ילד, חלמתי על בת והרגשתי שאני גרידית.

כל מה שעניין אותי היה להיות בהריון.

בשלב ההוא שנאתי את המזרקים שנאת מוות.

עשיתי הפסקה של חודשיים, ניקיתי את הגוף והלכתי למדקר. הטיפול שלו עשה לי מהפך. הבנתי שמחט יכולה להיות גם דבר טוב.

עם כל מזרק שהזרקתי הוספתי גם תפילה:  זה בשביל האושר שלה, זה בשביל הטוב שלה. ייחלתי והתכוננתי לכך שלכל מזרק יש סיבה והוא יעשה רק טוב.

כל המחשבה השתנתה לי.

אפילו כשכאב ולא היה לי איפה להזריק הרגשתי שאני בתהליך של ריפוי. המזרקים כבר לא היו האויב אלא משהו שהולך לחזק אותי, משהו שהולך להניב בתוכו משהו.

כל התהליך נראה לי אחרת ברגע שהסתכלתי על המחטים אחרת.

 אז החלטתי לאסוף את המזרקים.

בעלי לא הבין למה. הוא שאל למה את שומרת את המזרקים? הוא היה מתעצבן ואני ידעתי שאני הולכת לעשות עם זה משהו. הוא היה בטוח שאני אוספת כדי לזרוק אותם לפח בבית החולים. אבל אני רק אספתי ושמרתי עוד ועוד מזרקים.

כשמיכאלה נולדה היה לי ברור שהמחטים הם חלק בלתי נפרד ממנה וזה חלק מהתהליך והיא תוצאה של התהליך ונורא רציתי לעשות חיבור ביניהם, בין מה שכאב לבין הילדה הזאת שהיא ממש ריפוי. בין החלק הכואב למתנה שמקבלים בעקבות זה.

כי לא תמיד אחרי דקירות מקבלים נס כזה.

אחרי המון המון כשלונות כל תחושה וכל סימן נראו כאילו זה הריון. בכל פעם שמחכים לבטא והקושי הגדול ביותר זה השבועיים האלה של לחכות לבטא.  הזריקות הן כאב פיזי אך הוא בסופו של דבר עובר. הקושי המנטלי הוא הגדול ביותר. לקבל (מחזור) לא להתייאש ולהמשיך. והקושי בכישלון. מדובר בתהליך של זריקות ופרוצדורות בהרדמה מלאה והרבה כישלונות. בכל פעם שהיתה החזרה של עוברים היה מצב של חוסר ודאות. והשבועיים האלה עוברים כמו נצח. בשבועיים האלה יש אי ודאות ענקית כי את לא יודעת אם את בהריון או שהכל הלך לטמיון. את כל הזמן בחרדה לראות שאת לא מדממת  (=לא מקבלת מחזור) ואולי יש סיכוי. וגם כשקיבלתי את הבטא החיובית הנמכתי ציפיות כי היו פעמים שקיבלתי בטא חיובית אך היה לי הריון חוץ רחמי או תוך רחמי ואח"כ הפלות.  אז מאד ניסיתי לשמור על רגליים על הקרקע ולא להיות בעננים כי פחדתי לקבל משהו ושפתאם יקחו לי אותו. יש המון מקרים של הריון חוץ רחמי ב IVF  זה קורה המון בסטטיסטיקה. אז גם כשקיבלתי תשובה חיובית נשארתי עם רגליים על הקרקע.

אני חושבת שעד סוף ההיריון גם כשהיה ברור שאני בהריון ומהחרדה שלי עדיין לא עיכלתי את זה ואנשים אמרו לי מזל טוב על ההיריון הייתי כל כך בחרדה שהייתי עונה "יש לי עוד זמן".   עד שלא ראיתי את הילדה ושהכל בסדר לא עיכלתי את מה שעברתי. אני לא מאמינה שקיבלתי את זה . זה תהליך כל כך ארוך עם כל כך הרבה מכשולים. הייתי באי שקט עד סוף ההיריון ועד שהתינוקת לא הייתה בחוץ וראיתי שהיא יצאה ממני לא הייתי רגועה.

אני מרגישה שהתמזל מזלי שיכולתי להיכנס להריון כי אפשר לצאת מהתהליך הזה בלי ילד ואפילו בלי ביציות.

כשמיכאלה נולדה רציתי סגירת מעגל. סגירת המעגל היחידה שחשבתי לעצמי זה צילומי ניו בורן שתמיד רציתי לעשות. היה לי ברור שאני הולכת  לעשות צילומי ניו בורן. בהתחלה לא ידעתי למה אני שומרת את המחטים אך כשהיא נולדה הבנתי שיהיה נורא יפה לצלם את תחילת התהליך ואת המתנה הזאת בעקבות הדבר הקשה שקרה.

מייד לאחר הלידה התקשרתי אלייך ושיתפתי אותך בחלום שלי. כשבאתי לסטודיו וסידרתי את המזרקים היה נראה לי שאני במעין טקס כשבסופו קיבלתי סגירת מעגל. התמונה הזאת סגרה לי את התהליך שהתחלתי בו עוד עם הבנים ב IVF  הראשון. אני 6 שנים בתהליך הזה ובזכות המחטים האלה יש לי משפחה.

היום אני מרגישה ברת מזל, קיבלתי תאומים וילדה מהתהליך הזה, שזה המון. יצאתי מהתהליך הזה בריאה. עברתי לא מעט ניתוחים בעקבות התהליך, והנה אני עומדת על 2 רגליים וגם יש לי משפחה. זה אומר שזה אפשרי לעשות את זה.

לפעמים בשבת כשהילדים רוצים לראות איזה סרט הם תמיד באים למיטה שלנו בשבת בבוקר.

ומה שמזכיר לי כמה אני אסירת תודה זה שכולנו במיטה הזוגית וכולם אומרים תזוז קצת ואני מסתכלת עליהם ולא מאמינה שכל זה קרה."

ניובורן ליד מזרק שמדמה את טיפולי הפוריות של האמא

לי נותר להקשיב לה ולעזור לנטע להגשים את חלומה.

חשבתי על כמות הזריקות הבלתי נתפסת שאביטל הזריקה ועל כל מה שהיא עברה. הכמות המוצגת כאן מייצגת אולי חמישית מכמות הזריקות הכוללת.

בזמן סידור המחטים אביטל היתה ממוקדת מאד ונראתה כמו מי שמציירת ציור שראתה בדמיונה. היא ידעה בדיוק מה המטרה שלה והיא סידרה אותם בצורת לב סביב סלסלת עץ.

אח"כ הכנסתי את מיכאלה בעדינות לתוך הסלסלה המרופדת וצילמתי כשמסביבה הלב שאמה הכינה.

בעיניי זה נראה כמו טקס תשליך אינטואיטיבי.

טקס שבא מהלב אך היה ידוע מתוכנן הרבה זמן מראש.

כצלמת ניובורן עזרתי לה להגשים את המשאלה.

צילומי ניובורן – צילום אנדה יואל

המזרקים סיימו את תפקידם ונזרקו.

זהו…הטקס הסתיים.

תמה תקופה.

.

.

.

עידן חדש התחיל…